Vayedaber

תַּנֵּי. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בַשְּׁבִיעִית [וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית] אֶלָּא בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. [וְ]אִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. תַּנֵּי. שֶׁלְבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִיבְּרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד. אָמַר רִבִּי אָבוּן. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְלוּם. שָׁמוֹר֙ אֶת חוֹדֶשׁ הָֽאָבִ֔יב. שָׁמְרֵיהוּ שֶׁיָּבוֹא בְחִידּוּשׁוֹ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

אמר ר' אבון אין מן הדא לית ש''מ כלום. אדלעיל קאי ואהא דמייתי ראיה מכאן דהפקר ב''ד פטור מן המעשרות מדקתני ואם עיברוה ה''ז מעוברת ודחי לה ר' אבין דאין מן הדא לית כאן ראיה ולא שמעית מינה כלום דשאני התם לפי שיש לעיבור השנה רמז מן התורה דכתיב שמור את חדש האביב שמרהו לחדש ניסן שיבא בחידושו שיהא החדש הזה בזמן האביב ויהיה בו מן החדש ולפיכך אפי' בשביעית אם עיברוה לצורך מעוברת היא ולעולם בעלמא אין הפקר ב''ד כשאר הפקר להיות פטור מהמעשרות:

רבי מנא. מוסיף ואומר הדא דאת אמר לא בשביעית ולא במוצאי שביעית בראשונה הוא שהיו השנים כתיקנן בבישול התבואה והפירות בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית מטעמא דאמרן אבל עכשיו שבלאו הכי אין השנים כתיקנן שלפעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע וכן במוצאי שביעית ומעברין לפי צורך הזמן וכן תני בברייתא דשל בית ר''ג עיברוה במוצאי שביעית מיד:

מִנַיִיִן שֶׁהֶבְקֵר בֵּית דִּין הֶבְקֵר. כָּתוּב 3b וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא יָבֹא לִשְׁל֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים כַּֽעֲצַ֤ת הַשָּׂרִים֙ וְהַזְּקֵנִ֔ים יָֽחֳרַ֖ם כָּל רְכוּשׁ֑וֹ וְה֥וּא יִבָּדֵ֖ל מִקְּהַ֥ל הַגּוֹלָֽה׃ מְנַיִין שֶׁהִיא פְטוּרָה מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹנָתָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק בַר אָחָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בַשְּׁבִיעִית וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. וְחוֹדֶשׁ אֶחָד שֶׁהוּא מוֹסִיף לֹא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת הוּא. עַד כְדוֹן שְׁבִיעִית. מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית [מַאי]. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת בְּאִיסּוּר חָדָשׁ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

היא שביעית היא של שאר שני שבוע. הכל שוה ודין אחד להם דהואיל ושכיחי שמביאין מח''ל לארץ אין חילוק ביניהן ומעברין בשביעית:

אבל משהתיר רבי להביא ירק מח''ל לארץ. כדאמרי' לעיל בפ''ו דשביעית בהלכה ד':

הדא דאתאמר. שאין מעברין בשביעית:

שלא לרבות באיסור חדש. לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר:

עד כדון שביעית. דאיכא נמי טעמא להא דאין מעברין לכתחלה מהאי גופא דאמרן שלא להפקיע מן המעשרות בחדש אחד יותר:

מוצאי שביעית מאי. טעמא שאין מעברין לכתחלה והרי שמינית חייבת במעשרות:

מנין שהפקר ב''ד הפקר כתיב וכל אשר לא יבא וכו'. גרסינן לכל הסוגיא זו לעיל בריש פרק ה' דפאה אמתני' דראש הפרק גדיש שלא לוקט תחתיו. שאסף את העמרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה במקום שעדיין לא לקטו העניים את הלקט. כל הנוגעות בארץ הרי היא של עניים וכדמפרש לקמן שקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש ע''ג הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן להו ואפי' הגדיש חטים ע''ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים ולקמן בסוף הלכה כאן מדייק אם כהפקר גמור היא לענין שפטור ממעשר או לא:

יחרם כל רכושו וכו'. משום דרשות ביד ב''ד להפקיר אם עוברין על דבריהן:

מנין שהיא פטורה מן המעשרות. על כל הפקר ב''ד בעלמא קאי דמנין שהוא כהפקר גמור ופטור מן המעשרות:

שמע לה מן הדא. ששנינו בפ''ק דסנהדרין והובא בכמה מקומות אין מעברין את השנה בשביעית לפי שמאריכין עליהן איסור שביעית בעבודת קרקע וכיוצא בזה:

ולא במוצאי שביעית. שהיא שנת השמינית כדמפרש טעמא לקמיה:

ואם עיברוה ה''ז מעוברת. והשתא מדקאמר דבדיעבד ה''ז מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף על השנה לא פטור ממעשרות הוא בתמיה שהרי שנת שביעית אינה נוהגת במעשרות ואם כן החדש שהוא מוסיף בה מפקיעו מהמעשרות אלמא דהפקר ב''ד הפקר גמור הוא ופטור מהמעשרות ולקמן פריך עלה:

וַהַיי דָא אָֽמְרָה דָא. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו כָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן שֶׁלְעֲנִיִּים. וְאָמַר רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ. דְּבֵית שַׂמַּי הִיא. וְאָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי. שָׁמַעְנוּ שֶׁהוּא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל מִשּׁוּם קְנָס. וּכְבֵית הִלֵּל עֲנִייִם מְעַשְּׂרִין וְאוֹכְלִין.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

דברי הכל משום קנס וכב''ה וכו'. כלומר עיקר הדין דהאי מתני' שכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים לד''ה היא ובין ב''ש ובין ב''ה מודים בזה וטעמא משום קנס הוא שלא היה לו לעשות גדיש על מקום הלקט של העניים ולעניין מעשרות יכילנא מימר לך דלב''ש אפשר דס''ל כשאר הפקר דיינינן להו דכל שהוא לעניים פטור הוא אבל לב''ה דאמרו בפ''ו שם כל הפקר שאינו אלא לעניים לאו הפקר גמור הוא לפוטרו ממעשרות עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אימא אין הכי נמי כאן דלב''ה עניים מעשרין ואוכלין לפי שאותן שאינן לקט ממש מתחייבין מדינא במעשרות ומכיון שנתערבו מעשרין את הכל וא''כ אכתי לא שמעינן מידי מהאי מתני' דהפקר ב''ד פטור מן המעשרות:

א''ל רבי יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות. בתמיה וכי שמענו השתא לדידך שיהא לקט זה כשאר לקט ופטור ממעשרות זה ודאי לא שמענו וכדמסיק ואזיל:

דא. מכאן מהאי מתני' דפאה שמעינן לה דקתני גדיש וכו' כדפרישית לעיל וקאמר עלה ר' אמי בשם רשב''ל דב''ש היא דס''ל בפ''ו שם הפקר לעניים הפקר גמור הוא אלמא דמשום הפקר ב''ד נגעו בה שחכמים הפקירו ואמרו כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים והוי כשאר הפקר ופטור מהמעשרות:

והיידא אמרה. ומהיכן שמענו זה דהפקר ב''ד פטור מהמעשר:

כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי דֶּרֶךְ הַכָּבוֹד.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

כיני מתניתא. כן צריך למיתני במתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד וכדפרישית במתני':

הלכה: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ כול'. הָא לִתְבּוֹעַ תּוֹבְעִין. הָדָא דְתֵימַר בְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְֹא בְדָא. וּלְמַשְׁכֵּן אֵין מְמַשְׁכְּנִין עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

ולמשכן. ולענין למשכנו לעולם בעינן עד שיביא שתי שערות והיינו אפי' כבר הגיע לכלל שנים אכתי לאו גדול מיקרי ועד שיביא שתי שערות שאז הוא גדול לכל עונשין שבתורה ולחיובים וממשכנין אותו עד שיתן:

אבל אם לא הביא שתי שערות לא בדא. אמרו שתובעין אותו דמכיון שלא הגיע לכלל שנים ושתי שערות ג''כ לא הביא קטן ממש הוא ואפי' לתבוע אין תובעין אותו:

הדא דתימר בשהביא שתי שערות. כלומר וקטן שאמרנו דלתבוע תובעין אותו היינו בקטן שלא הגיע לכלל שנים והוא משנת י''ג ויום אחד והביא שתי שערות דלענין שאר דינים קטן מיקרי ובקטן כגון זה תובעין אותו:

גמ' הא לתבוע תובעין. כל אלו שאמרו אין ממשכנין אותן אבל לתבוע אותם שיתנו תובעין ואם נתנו נתנו והא דתנינן לקמן אע''פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ומפרש לה התם דדייקינן הא תובעין אין תובעין אותן ליתן היינו בקטן שלא הביא שתי שערות וכדלקמיה:

משנה: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׁר בּוֹ שׁוּלְחָנוֹת יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה. בְּעֶשְׁרִים וַחֲמִשָּׁה בוֹ יָֽשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ. מִשֶּׁיָּֽשְׁבוּ בַּמִּקְְדָּשׁ הִתְחִילוּ 4a לְמַשְׁכֵּן. אֶת מִי מְמַשְְׁכְּנִין לְוִייִם וְיִשְׂרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשׁחְרָרִין אֲבָל לֹא נָשִׁים וְלֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. וְכָל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקוֹל עַל יָדוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵק. אֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם: אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הֵעִיד בֶּן כּוּכְרִי בְּיַבְנֶה שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁהוּא שׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לֹא כִּי אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא. אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁין מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל הוֹאִיל וְהָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ הֵיאָךְ הֵם נֶאֱכָלִין:

Pnei Moshe (non traduit)

Pnei Moshe

לעצמן. להנאתם דכתיב כל מנחת כהן וכו' אבל האי לאו דרשה הוא דדוקא במנחת כהן לבדו הוא דאמר קרא כליל תהיה לא תאכל אבל לא באותה שיש לו שותפות בה עם הצבור וכן הלכה שהכהנים ג''כ חייבים לשקול ותובעין אותן אבל אין ממשכנין אותן כדתנינן במתני' דלעיל:

לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא. דמיחייב הוא דכתיב כל העובר על הפקודים ודריש ליה כל העובר בים סוף יתן והכל בכלל כהנים לוים וישראל וכדקאמר בגמר' להאי מ''ד:

מתני' אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא. דס''ל שאינו מחויב כלל לשקול וס''ד אמינא דאינו רשאי לשקול לפי שמתרומת הלשכה היו באין ג''כ העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ויש מהן אכילה לכהנים ומכיון דכתיב גבי מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אלו היו נותנין שקליהם לתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שירי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים קמ''ל דאעפ''כ אינו חוטא. ואית דמפרשי דסד''א דמכיון שאינו חייב לשקול אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ''ל שאינו חוטא לפי שמוסר אותו מחצית השקל לצבור לגמרי ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה:

ואין ממשכנין את הכהנים. אע''פ שתובעין אותן ליתן אם לא נתנו אין ממשכנין אותם מפני דרכי שלום מפני שעבודת הקרבנות עליהם מוטל וחולקין להם כבוד ובגמ' אמרו שכך צריך לשנות במתני' מפני דרך הכבוד ולפיכך אינו חושב התנא בסוף פרק הנזקין לזה בדברים שאמרו שם מפני דרכי שלום:

שוב אינו פוסק. מליתן בשבילו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו:

וקטנים. אין ממשכנין אותן בשלא הביאו שתי שערות אבל אם הביאו שתי שערות הרי הן כגדולים מבן י''ג ואילך כמו בכל מיני חיובין ועונשין וממשכנין אותם כדאמר בגמ':

אבל לא נשים. דכתיב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים שאינן משוחררין שאינן חייבין אלא במצות שהנשים חייבות בהן:

את מי ממשכנין לוים וכו'. ולאפוקי ממ''ד בהלכה דלקמן דמפרש כל העובר על הפקודים כל דעבר על. פקודיא אלא כמ''ד כל דעבר בימא יתן:

בעשרים וחמשה בו ישבו במקדש. וזהו ירושלים נקרא מקדש וישבו לגבות והתחילו למשכן למי שאינו רוצה ליתן ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפי' כסותו:

מתני' בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה. בכל ערי ישראל היו החלפנים יושבין שהן מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאין כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם למחצית השקל והשלחנות אלו היו תובעין בנחת כל מי שיתן להם מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source